היסטוריה
- במאה ה־ 19 השתמשו מדי פעם בניתוחי מוח לטיפול בהפרעות נפש באמצעות הקלת הלחץ במוח אך עד המאה העשרים, השיטה לא נחשבה טיפול בבעיות פסיכולוגיות.
- בשנת 1935 בפורטוגל, הציג אנטוניו מוניץ הליך ניתוחי ובו אונות המצח של המוח מנותקות מן המרכזים העמוקים יותר שבבסיסן.
- במרוצת הזמן התפתחה טכניקה זאת לניתוח הידוע בשם כריתת האונה הקדם־מצחית - דוגמה מבישה לקיצוניות שאליה נקלעים לפעמים אנשי המקצוע בחיפושיהם אחר טיפולים יעילים בפסיכוזות.
- הניתוח המביא לשינויים מבניים קבועים במוח החולה ושנמתחה עליו ביקורת נוקבת מצד רבים בחוג המקצועי, הביא לזכייתו של מוניץ בפרס נובל לרפואה
- מ־ 1935 עד 1955 כאשר תרופות אנטי־פסיכוטיות נעשו זמינות לשימוש נרחב עברו עשרות אלפי חולי נפש בארצות הברית וממדינות אחרות את ניתוח האונה הקדם־מצחית וניתוחי מוח דומים.
- בנסיבות מסוימות טופלו בשיטה זו כחמישים חולים ביום אחד ) Freeman, 1959 (.
הדיווחים הראשוניים היו די נלהבים והמעיטו בחשיבות הסיבוכים )שכללו אחוז תמותה של בין 1% ל־ 4% ( ותופעות הלוואי הלא רצויות האחרות.
אולם, בסופו של דבר חדרה ההכרה כי תופעות הלוואי של ניתוחי מוח אלה אכן עלולות להיות שליליות מאוד.
בחלק מן המקרים הן כללו אי־יכולת מתמדת לרסן דחפים, ובאחרים "רגיעה" לא טבעית עם רדידות רגשית או היעדר רגשות מוחלט.
הופעת התרופות האנטי־פסיכוטיות העיקריות הביאה לירידה מיידית בשימוש הנרחב בניתוחי מוח, בייחוד בניתוחי האונה הקדם־מצחית.
כיום, ניתוחים כאלה הם נדירים ומשמשים רק כמוצא אחרון למטופלים שלא הגיבו לצורות טיפול אחרות במשך חמש שנים ושיש להם תסמינים קיצוניים ומגבילים
הכחדת אזורים זעירים נבחרים במוח היא אחת הטכניקות הכירורגיות המודרניות
. לעיתים ניתוחי מוח משמשים כטיפול בהפרעת טורדנות־כפייתיות מתישה,, בחבלה עצמית חמורה הדוחה כל טיפול אחר או אפילו באנורקסיה נרבוזה עיקשת אולם טיפולים אלה עלולים לגרום נזקים חמורים.
באחד המחקרים פגעו במוחם של 25 מטופלים במהלך טיפול בהפרעת טורדנות־כפייתיות קשה ועקבו אחרי המטופלים כעבור 11 שנים בממוצע.
12 מתוך 25 המטופלים חוו אחרי הניתוח הקלה משמעותית בתסמיני ההפרעה נראתה אצלם גם הפחתה בדיכאון.
אצל 10 מהמטופלים שחוו שיפור קליני הופיעו במחקר המעקב גם ראיות לאי־תפקוד של האונה הקדם־מצחית, לרבות שיבושים בתפקוד הניהולי כפי שהתבטא במבחנים קוגניטיביים, אפתיה והתנהגות חסרת עכבות
ממצאים אלה מדגישים את הסיכונים הכרוכים בניתוחי מוח גם כשהם יעילים בטיפול בתסמיני הפרעת טורדנות־כפייתיות.
גרייה מוחית עמוקה היא גישת טיפול אחרת המערבת ניתוח אך אינה גורמת לנזק קבוע במוח.
כפי שמתואר במסגרת "העולם סביבנו", צורת טיפול חדשנית זו מסייעת כיום להקל על מטופלים את התסמינים המעיקים של הדיכאון.גרייה מוחית עמוקה לטיפול בדיכאון העמיד בפני טיפולים אחרים
התפתחות חשובה בטיפול באנשים עם בעיות קשות בבריאות הנפש.
הטיפול כרוך בגרייה חשמלית של מוחם של המטופלים במשך חודשים אחדים.
תחילה המנתח קודח חורים במוחו של המטופל ושותל בהם אלקטרודות קטנות
מאחר שההליך נעשה בהרדמה מקומית, המטופל יכול לדבר עם הרופאים על מה שקורה לו ולומר להם מה השינויים שהוא חווה.
במחקר מוקדם שנערך בהשתתפות שישה מטופלים, דיווחו כולם על תגובות לגרייה החשמלית אף על פי שלא היו להם רמזים כלשהם על הזמן שבו עבר זרם באלקטרודות או על הזמן שבו הזרם הופסק
כאשר כיוונו את הזרם החשמלי לאזור במוח שסבורים כי הוא פועל פעולת יתר מטבולית בדיכאון )אזור החגורה(, המטופלים דיווחו כי חשו תחושה טובה יותר של "רוגע פתאומי או קלילות", "חיבור" או "היעלמות הריק".
לאחר שתילת האלקטרודות, המטופלים מקבלים סדרה של מפגשים קצרים של גרייה מוחית עמוקה שבהן מעבירים זרם חשמלי דרך האלקטרודות.
החוקר נעזר בדיווחי המטופלים, המכוונים אותו לבחור את האזורים שאליהם תועבר גרייה דרך קוצב דופק חשמלי המוחדר לגופו של המטופל ונשאר שם לאחר שהוא עוזב את בית החולים.
דיכאון עיקש
עד כה נערך מעקב של שלוש וחצי שנים בממוצע אחר 20 בני אדם שעברו טיפול בגרייה מוחית עמוקה לפי התוצאות, הטיפול יעיל בערך אצל מחצית מהמטופלים.
רבים מהמדווחים חזרו לעבודה או התחילו להתנדב במסגרת הקהילה שלהם.
ייתכן כי שיעור התגובות החיוביות אצל מחצית המטופלים לא נראה גבוה במיוחד, אך יש לזכור כי רק חולים כרוניים ביותר זכאים לקבל את הטיפול הזה.
הטיפול בגרייה מוחית עמוקה אומנם פולשני, אך ביכולתו לסייע לאחוז לא קטן של מטופלים שמצבם לא השתפר בכל הטיפולים האחרים.