פרק 11 - ריגוש

בשוני מחרדה, בה גם התגובה עוצמתית אך בהיעדר גירוי מאיים או בהיעדר פרופורציה אליו

💡הרס אמיגדלה מבטל פחד

---

Elevated plus mase

• שמים את העכבר בתוך זרועות בצורת + בגובה של 1 מטר ( מאוד גבוה לעכבר )
• העבר במרכז
• יש שתי זרועות פתוחות ושתיים סגורות.
• כמו בני אדם, נרגיש יותר בטוח באזור הסגור מאשר לאזור הפתוח לגובה.
• העכבר מרגיש גם כן להיכנס לזרועות הסגורות מאשר הפתוחות.
• אם נהרוס את האמיגדלה, העכבר יהיה ללא בעיה בזרועות הפתוחות, נראה שאינו מפחד.

---

Open field

• מניחים עכבר בקופסא, ככל שהיא גדולה יותר ככה נחשבת יותר פתוחה.
• יעדיפו פחות ללכת למרכז, ייצמדו לקירות כי שם מרגיש יותר בטוח.
• עכברים הם סקרנים ורוצים לבדוק מה יש במרכז, לכן מתלבטים בין שניהם.
• עכבר רגיל יסתובב צמוד לקירות בהתחלה ובהדרגה יכנס למרכז השדה.
• אם נהרוס את האמיגדלה ההתנהגות נראית פחות פחד – ייכנס ללא בעיה ישר למרכז

💡חולי אורבך וויט (ניוון אמיגדלה) מודעים למה זה פחד ויודעים לזהות גירוי מפחיד, אך לא מרגישים חווית פחד.
💡פעילות נמוכה של אמיגדלה מפחיתה תחושת פחד.
💡אזורי מוח שונים משתתפים בתגובת פחד, אך רק גירוי אמיגדלה יוצר חווית פחד.

---

מחקר פיינשטיין 2011

• בבני אדם
• לקחו אישה חולת אורבך וויט למעבדה ל"יום כיף", לטף נחשים, להתיידד עם חרקים מפחידים, טיול בראש הצריח עם נוף למטה.
• האישה מאוד נהנתה ולא הרגישה פחד כלל
• בסוף היום ביקשו ממנה לצפות בסרטונים קצרים ולדרג את הרגש המרכזי שולה מכל סרטון
• זיהתה היטב ריגושים אחרים, אך לא פחד, לא זיהתה את האלמנט המפחיד באזור.
• היא מאבדת את האמיגדלות בשלב מאוחר בחייה, כלומר היא יודעת מה זה פחד ואלמנטים מפחידים, תדע לזהות מה אמור להפחיד. אבל היא לא יכולה לדווח על החוויה הסובייקטיבית של פחד.

---

סיפורו של אלכס הונולד

• מטפס בסגנון טיפוס חופשי, לא קשור לאמצעי בטיחות.
• לפני כמה שנים החליט לטפס את המצוק El Capitan בגובה של כקילומטר, מאוד תלול, עם הידיים בלבד.
• הוא מבין את הסכנה, אך אין לו דחף שעוצר אותו, לא חווה את החוויה הסובייקטיבית של פחד.
• גויס למחקר נוירולוגי, בו נכנס לfMRI. הוצגו לו תמונות ונמדדה פעילות המוח.
• נמצא שהכל עובד תקין, חוץ מהאמיגדלה, עובדת מאוד מאוד חלש

---

כריתה רפואית של אזורים במוח
אופן
נצפו תגובותיהם של אנשים שנבדקו לצורך כריתה רפואית של חלקים ממוחם, במטרה לטפל בהפרעות התקף אפילפסיה קשות.

ממצאים

• גירוי חלקים במוח כגון ההיפותלמוס, גרם לתגובות אוטונומיות הקשורות בדרך כלל לפחד ולחרדה
• רק כשגירו את האמיגדלה דיווחו המטופלים גם על תחושה ממשית של פחד

💡האמיגדלה אינה האזור הבלעדי המעורב בחווית פחד.
💡יצירת פחד באופן מלאכותי על ידי יצירת תגובות פיזיולוגיות יכולה לייצר פחד.
💡גריית אמיגדלה יוצרת תחושת פחד
💡בעת תחושת פחד נראה פעילות מוחית באמיגדלה
💡האמיגדלה פועלת לנוכח גירוי מפחיד גם כשהאדם אינו מספיק להיות מודע אליו

---

יצירת פחד ללא אמיגדלה

• מחקר על 2 חולות אורבך וויט
• החוקרים רצו להצליח לייצר פחד אצל הנבדקות
• הכניסו אותן למעבדה ועשו אחת משתי המניפולציות:
• הזריקו אגוניסט לרצפטור בתא של נוראפינפרין – להעלאת דופק
• ביצוע היפרונטילציה – נשימות מאוד מהירות, להעלאת רמת הפד"ח והורדת החמצן בדם.
• בשני המקרים המטופלות דיווחו על תחושת פחד וחוסר נוחות
• אחת הנבדקות אף נכנסה להתקף פאניקה
• מסקנה –
  • ייתכן שהמחסור באמיגדלה מונע את ההפעלה של התגובה הפיזיולוגית, וללא הפעלתה לא נקבל חווית פחד סובייקטיבית או שנקבל תגובה מאוד מצומצמת.
  • אך אם נצליח לייצר באופן מלאכותי תגובה פיזיולוגית על ידי העלאת דופק וכו', נוכל להצליח לייצר חווית פחד.
  • כלומר האמיגדלה אינה האזור הבלעדי המעורב בחווית פחד.

---

מדידת פעילות אמיגדלה בזמן הפחדה

• בבע"ח - אם נפחיד את החיה נקבל עליה בפעילות החשמלית של האזור
• בבני אדם – בזמן ניתוח מוח, אם נבצע רישום מתוך האמיגדלה ונבהיל את הנבדק, נראה  עליה. אם נגרה את האמיגדלה אנשים מדווחים  על תחושה של חוסר נוחות ופחד מהניתוח עד כדי שמבקשים להפסיק. ברגע שמפסיקים  את הגרייה התחושה חולפת.

---

מחקרי הדמיה

• מדידת אקטיבציה של האמיגדלה בתוך fMRI בזמן פחד
• שמו למחקרים רמז מינימלי – עיניים שמחות ועיניים מבוהלות. הוצג לזמן מאוד קצר. האנשים אפילו  לא היו מודעים  שראו משהו.
• האמיגדלה פעלה בזמן הופעת העיניים המבוהלות, בעיקר  בצד הימני.

התניה ריגושית

• גירויים המפעילים אוטומטית את הגרעין המרכזי באמיגדלה ומעוררים תגובות פחד
• למשל, רעש חזק ולא צפוי, התקרבות של חיה גדולה, צלילים או ריחות מסוימים. 
• צורך הישרדותי: ללמוד שמצב מסוים כרוך בסכנה או שיש בו איום
• השפעה: 
  • לאחר שנלמדה הסכנה, החיה מתמלאת פחד בכל פעם שהיא נתקלת באותו גירוי או מצב
  • הדופק מואץ, לחץ הדם עולה, השרירים נעשים מתוחים יותר, בלוטת האדרנל מפרישה אפינפרין ובעל החיים יתקדם בזהירות, דרוך ומוכן להגיב.

---

תגובה ריגושית מותנית

• מתרחשת בעקבות גירוי ניטרלי שזווג עם גירוי גורם ריגוש. 
• התניה קלאסית - נוצרת כאשר גירוי המעורר אוטומטית תגובה מסוימת מופיע בקביעות מייד אחרי גירוי ניטרלי.
• למשל, כשמשמיעים לכלב צלצול פעמון בכל פעם שעומדים להגיש לו אוכל, והאוכל גורם לכלב להזיל ריר, יתחיל הכלב לרייר כבר למשמע הפעמון
• התניה תלוית הקשר - כינוי נוסף להתניית תגובה ריגושית של פחד
• אנטומיה: השינויים הפיזיים הגורמים להתניה קלאסית של תגובה ריגושית מותנית מתרחשים בגרעין הצידי של האמיגדלה

---

---

---

---

💡הצמדת גירוי ניטרלי שוב ושוב לגירוי מפחיד, יוצרת התניית פחד.
💡גרייה של האמיגדלה הצידית (הלטרלית) מדמה את הגירוי המפחיד, ויכולה ליצור התניית פחד לצד גירוי ניטרלי

---

יצירת התניית פחד
אופן:

• נצמיד גירוי ניטרלי, למשל צליל חלש ולא מאיים, עבורו החיה לא מראה תגובת פחד.
• נצמיד את הצליל הניטרלי לגירוי מעורר או מפחיד, למשל שוק חשמלי שמועבר ברגליים.
• נבצע את הצימוד כמה פעמים

ממצאים:  ככל שנבצע שוב ושוב נראה שדי בהשמעת הצליל כדי ליצור תגובת פחד של החיה.
מסקנה:
החיה למדה לפחד מהצליל - הצליל בהיותו גירוי מותנה מייצר את תגובת הפחד המותנית – בכל פעם שנשמיע את הצליל החיה תראה את כל תגובת הפחד.

---

פעילות אמיגדלה בפחד מותנה
אופן:

• בהמשך לניסוי הקודם – ניסו להחליף את הצליל המאיים בגרייה מלאכותית של האמיגדלה
• שתלו באמגידלה הצידית של חולדות גן המקודד תעלת נתרן לאור כחול (אופטוגנטיקה), וסיב אופטי של אור כחול. כך כשמפעילים את האור הכחול מקבלים אקטיבציה של האזור. והחיה מראה תגובת פחד.
• בשלב הבא במקום השוק החשמלי, יצרו צימוד בין צליל לבין גריית האזור (במקום שוק חשמלי) .
• אחרי שחזרו על הצימוד מספר פעמים, השמיעו את הצליל בלבד.
• מדדו את מידת הקפיאה במקום כתגובת פחד.

ממצאים:

• בחיות בהן נעשה הצימוד – ברגע שהשמיעו את הצליל לבד אכן נראה פחד מותנה.
• בקבוצות הביקורת –
  • שתלו תעלות נתרן וסיב אך לא צימדו לצליל – לא נראתה תגובת פחד בהשמעת הצליל.
  • שתלו גן אחר וצימדו לצליל - לא נראתה תגובת פחד בהשמעת הצליל.

מסקנות

• הגרייה עצמה של האמיגדלה הצידית (הלטרלית) מדמה את הגירוי האוורסיבי
• שילובה עם ניטרלי יכולה להוביל ליצירה של התניית פחד כלפי הגירוי הניטרלי. 
• בסופו של דבר די בהצגת הגירוי הניטרלי, שהפך למותנה, כדי לגרום לתגובת פחד מותנית.

• בהתניה קלאסית, כאשר הגירוי הבלתי מותנה מפסיק להופיע לצד הגירוי המותנה באופן קבוע
• הפחתה הדרגתית בתגובה המותנית של האדם או החיה 
• דעיכה - ההתנהגות אינה נכחדת לגמרי ועשויה לחזור בתנאים המתאימים.
• למשל, לומדים למשל לא לצפות עוד להופעת המזון לאחר צלצול הפעמון ולפיכך לא מריירים עוד. 

---

מה ההבדל בין הכחדה לשיכחה?
בהכחדה או דעיכה החיה לומדת שגירוי שלילי כבר אינו מופיע לאחר הגירוי המותנה, ותהליך הלמידה הזה מוביל לעיכוב הביטוי של התגובה
המותנית. אך זיכרון הקשר שנוצר בין הגירוי המותנה והגירוי השלילי אינו נמחק.

---

🔬מחקר - הכחדת פחד מותנה
אופן

• בהמשך לניסוי יצירת התניית פחד, בו יצרו פחד מותנה על ידי צליל.
• נשמיע את הצליל שוב ושוב ללא  שוק חשמלי

ממצאים

• עם הזמן תגובת הפחד תדעך ונחזור למצב ההתחלתי בו הצליל אינו יוצר תגובת פחד.
• הרבה יותר קל לייצר לאחר מכן את תחושת הפחד שוב עם אותו צימוד, הלמידה בפעם השניה תהיה הרבה יותר פשוטה, קלה ומהירה.

מסקנות
💡החיה לא שכחה את מה שהיה, אלא למדה משהו חדש, שהצליל אינו מנבא שוק חשמלי.
💡עדין זוכרת שפעם כן היווה מידע אינפורמטיבי, לכן אם שוב יגיע שוק חשמלי היא יותר בקלות תלמד להימנע ממנו.
💡 הכחדה אינה שיכחה!

💡גרייה של הvmPFCx תוכל לעזור להתמודד עם פחד מותנה ולייצר הכחדה של התניית הפחד.

---

הכחדה
אופן:

• יצרו התניית פחד – נבדקים ישבו במעבדה וצפו במסך מחשב, על גבי המסך הוצגו פרצופים, לחלקם זווגה צווחה, תמיד עם אותו פרצוף. נוצרה התניית פחד לפרצוף הספציפי.
• מדידה – הציגו לאנשים פרצופים שונים ומדדו את התגובה החשמלית של העור, כל פעם שהציגו את התמונה שזווגה עם הצווחה, הייתה תגובת פחד.
• הכחדה – שוב נכנסו הנבדקים מול מסך מחשב, הציגו להם תמונות של פרצופים ולא זיווגו שום תמונה עם צווחה. אך בשני תנאים – עם/בלי גריית TMS שכוונה אל הvmPFCx.
• בדקו כמה בקלות הנבדקים עברו הכחדה.

ממצאים:

• בקבוצה שעברה TMS אמיתי ביחס לקבוצת הביקורת (TMS לא מופעל), שתיהן רכשו את התניית בפחד באותה מידה, אך בשלב ההכחדה הקבוצה עם הTMS הראתה הכחדה בשלב הרבה יותר מוקדם ביחס לקקבוצת הביקורת.
• בסופו של דבר כשחזרו אחרי שבוע, ההכחדה נעלמה באותה מידה.

מסקנה: גרייה של הvmPFCx תוכל לעזור להתמודד עם פחד מותנה ולייצר הכחדה של התניית הפחד.

---

אקרופוביה
אופן:

• אספו אנשים עם אקרופוביה, הכניסו אותם למעבדה ובעזרת משקפי VR הציגו להם בסצנות שמדמות גובה.
• מדדו את המדדים הפזיולוגים שמצביעים על תגובת הפחד שלהם
• הוסיפו גריית TMS של הvmPFCx לצד הצגת הסצנות בVR, וחזרו על כך מספר פעמים
• חולקו ל-2 קבוצות:
  1. Sham - ביקורת – הניחו TMS אך לא הפעילו
  2. Active – TMS פועל

ממצאים: אחרי הטיפול בקבוצה 2 הייתה יותר ירידה במדדים הפיזיולוגים של פחד בתגובה לחשיפה לגובה בVR

מסקנות:

• המגמה מצד אחד מאוד ברורה אך הממצאים חלשים יחסית, התפרסמו מאז מחקרים נוספים שניסו לחזור על התוצאות, לא כולם צלחו.
• הפעלת TMS באזור לא הפך להיות טיפול כיום לפוביות, עדין מקובלת יותר חשיפה הדרגתית וטיפול ביהביוריסטי וקוגניטיבי
• נדרשים מחקרים נוספים, ייתכן וכן יימצא פתרון ביולוגי.

אנטומיה

• מיקום: אזור בקורטקס הקדם־מצחי, בבסיס החלק הקדמי של אונות המצח, סמוך לקו האמצע.
• קבלת מידע: קלט ישיר מהתלמוס הגבי־מדיאלי, מקורטקס הרקה, מאזור הטֶגמֶנטום הגחוני, ממערכת הריח ומהאמיגדלה.
• הוצאת מידע: מגיע לכמה אזורים במוח - קורטקס החגורה, תצורת ההיפוקמפוס, קורטקס הרקה, ההיפותלמוס הצידי,  האמיגדלה, ואזורים אחרים של קורטקס המצח. 
• סוג הקשרים:
  • הקלט: מספק מידע על כל המתרחש בסביבה ועל התוכניות הנרקמות בשאר חלקי אונות המצח
  • הפלט: מאפשר להשפיע על מגוון אופני התנהגות ותגובות פיזיולוגיות, ובכלל זה על תגובות ריגושיות המתארגנות באמיגדלה

---

תפקיד

• לאמיגדלה יש מעורבות בהכחדה אך היא אינה ישירה, אלא על ידי הקורטקס הקדם־מצחי הגחוני־מדיאל
• הכחדת התניה: אזור מתווך המעורב בהכחדה של ההתניה 
  
• ויסות: יכול לווסת את ביטוי הפחד בנסיבות שונות. במצבים מסוימים תת־אזור אחד בקורטקס הקדם־מצחי נעשה פעיל ומדכא תגובת פחד מותנית, ואילו במצבים אחרים תת־אזור אחר ייעשה פעיל ויגביר את התגובה.
• הרס: חיות שנהרוס להן את האזור, אפשר  לייצר  אצלן התניית פחד, אך הרבה יותר קשה לבצע  הכחדה של הלמידה.

---

🔬מחקר – תפקיד ה vmPFCx בהכחדה
אופן

• בכל פעם שאור נדלק, מעבירים לאדם שוק חשמלי על ידי אלקטרודה שמעבירה שוק חשמלי קצר.
• תהליך יצירת ההתניה הראשוני הוא הבהוב של אור – בכל פעם שהאור  מהבהב יש מתן שוק חשמלי.
• הנבדקים לומדים לפחד מהבהוב האור – נמדד על ידי מוליכות העור, כשאנחנו מפחדים יש לנו אמפליטודה גבוהה של תגובת העור. מדד מאוד מהימן ופשוט.
• ביצוע ההכחדה – מראים שוב ושוב הבהוב האור הפעם ללא השוק החשמלי, עד שהאנשים מפסיקים להראות את תגובת הפחד, אין עליה במוליכות האור.
• התהליך בוצע בתוך fMRI

ממצאים

• בזמן רכישת התנית הפחד פעלה האמיגדלה
• בזמן ההכחדה הייתה פעילות מוגברת בvmPFCx

מסקנה
💡הvmPFCx עוזר לנו ללמוד להפסיק לפחד ממשהו שגרם לנו בעבר לפחד, בהתאם לשינוי שהתרחש בסביבה.

💡נזק החל באמיגדלה משבש את השפעת הריגוש על הזיכרון, בפרט פחד.
💡נזק שמיעתי אך לא באמיגדלה - מאפשר לחוש רגש במוזיקה

---

🔬ריגוש וזיכרון
אופן:

• אנשים מיטיבים בדרך כלל לזכור אירועים המעוררים בהם תגובה ריגושית חזקה.
• חוקרים בדקו חולה שסבל מניוון דו־צידי באמיגדלה.
• סיפרו לחולה סיפור על ילד ההולך עם אימו לבקר את אביו במקום עבודתו. 
• הסיפור לווה בהצגה של סדרת שקופיות.
• בשלב מסוים בסיפור הילד נפצע בתאונת דרכים, ולקטע הזה נלוו שקופיות מבעיתות הממחישות את הפציעה.

ממצאים:

• בריאים (ביקורת) - זכרו פרטים רבים יותר מקטע הסיפור העמוס בריגושים
• החולה עם הנזק באמיגדלה - לא היטיב לזכור את הקטע הזה יותר מקטעים אחרים.

---

🔬אלצהיימר
אופן: נשאלו חולי אלצהיימר על אירוע מבהיל שהיו עדים לו: רעידת האדמה ההרסנית שפקדה ב־ 1955 את העיר קוֹבֶּה שביפן
ממצאים: זכירת האירוע נמצאה ביחס הפוך למידת הנזק באמיגדלה של המטופלים: ככל שהניוון באמיגדלה היה גדול יותר, כן קטנה הסבירות שהמטופל יזכור את רעידת האדמה.

---

🔬נזק בקורטקס אסוציאטיבי שמיעתי וריגוש
אופן:

• מטופלת שלקתה בנזק לקורטקס האסוציאטיבי השמיעתי — לא הייתה מסוגלת לתפוס או להשמיע מנגינה או מקצב במוזיקה, 
• אפילו לא יכלה להבחין בין מוזיקה קונסוננטית, ערבה לאוזן, לבין מוזיקה דיסוננטית, לא ערבה.

ממצאים:

• יכלה לזהות את מצב הרוח שהמוזיקה ביטאה

---

🔬נזק לאמיגדלה
אופן: הושמעה מוזיקה מסוגים שונים למטופלים שלקו בנזק לאמיגדלה
ממצאים:

• לא התקשו כלל בתפיסת מוזיקה אך לא יכלו לזהות מוזיקה מפחידה.
• יכולתם לזהות מוזיקה שמחה או עצובה נותרה בעינה.

מסקנה: נזק לאמיגדלה משבש זיהוי של סגנון מוזיקלי המתקשר בדרך כלל עם פחד.

• התנהגות תוקפנית היא התנהגות טיפוסית למין
• דגמי התנועות כגון תצוגת ראווה, נשיכה, הסתערות או נשיפה וכדומה
• מאורגנים באמצעות מעגלים עצביים שהתפתחותם מתוכנתת במידה רבה בגֵנים של החיה. 
• רבות מן ההתנהגויות התוקפניות קשורות לרבייה.
•  למשל התנהגויות תוקפניות המאפשרות התקרבות אל בן הזוג או בת הזוג, הגנה על הטריטוריה הנחוצה למשיכת בני זוג או לבניית קן או הגנה על הצאצאים מפני פולשים
• צורות אחרות של תוקפנות נוגעות להגנה עצמית
• כגון התנהגותה של חיה שטורף או פולש בן מינה מאיים עליה.

---

התנהגות של איום
התנהגות טיפוסית למין המזהירה חיה אחרת שהיא צפויה להתקפה אם לא תברח מהמקום או אם לא תפגין התנהגות כנועה.

---

התנהגות של התגוננות

• התנהגות טיפוסית למין שבאמצעותה החיה מגוננת על עצמה כנגד איום מצד חיה אחרת.
• איום או תקיפה ממשית כנגד החיה המאיימת

---

התנהגות של כניעה

• התנהגות שחיה מפגינה בתגובה להתנהגות של איום מצד חיה אחרת.
• משמשת למניעת תקיפה.
• אומרת שהיא מכירה במפלתה ואין בכוונתה להתגרות בחיה האחרת. 
• בסביבתן הטבעית נוהגות רוב החיות להציג בעיקר איומים ולמעט בתקיפות ממשיות. 
• התנהגויות של איום מסייעות בחיזוק ההיררכיה החברתית בקבוצות מאורגנות של בעלי חיים וכן בגירוש פולשים מהטריטוריה של החיה. 
• יתרון: לא כרוך בקרב של ממש

---

טריפה

• תקיפת חיה בידי חיה ממין אחר במטרה לטרוף אותה.
• כשחיה ממין אחד תוקפת חיה ממין אחר מכיוון שזו משמשת לה בדרך כלל מזון. 
• כשחיה תוקפת חיה אחרת מאותו מין, או כשהיא מתגוננת מתקיפה כזאת, היא נראית דרוכה ומעוררת מאוד, והענף הסימפתי של מערכת העצבים האוטונומית פעיל אצלה ביותר.
• אינה מלווה ברמה גבוהה של עירור סימפתי. הטורף אינו כועס על הטרף
• תקיפתו היא פשוט אמצעי להשגת מטרה

אופן:

• שמו ביחד חתול ועכבר, הציפייה שהחתול יראה איום והעכבר התגוננות.
• כשניסו לעשות גילו שהם לא תמיד רבים אלא דווקא סקרנים ומסתדרים טוב יחד 😊
• לקחו חתול, שתלו לו אלקטרודות באזורים שונים במוח ובדקו לאיזה איזור גירוי יציג התנהגות תוקפנית לעכבר.

ממצאים:

• גריית אזורי PAG מייצרת התנהגות תוקפנית וגם התגוננות.
• ההתנהגות שתיווצר תלויה באזור הPAG שמגרים

מסקנה: אזור PAG מעורב בהרבה התנהגויות שהן Species specific, התנהגויות המאפיינות/טיפוסיות מין מסוים. למשל רבייה, כאב, ומניסוי זה גם בתוקפנות.

---

מעגלים עצביים של PAG

• מוציא פלט אל ההיפותלמוס
• מוציא לפועל הרבה דפוסי התנהגות

---

תפקיד סרוטונין בPAG

אופן:

• אחד המחקרים הראשונים
• קופים שחיו ביער בו תצפתו על התנהגות שלהם
• פעם בכמה חודשים ירו עליהם חץ הרדמה ולקחו מהם דגימת CSF למדידת רמת הסרוטונין בעקיפין
• לאחר מכן החזירו ליער – להתנהל באופן חופשי וטבעי בלהקה
• יתרון: לא מבצעים מניפולציה על החיה, כך אשר למדוד קשר בין מדדים פיזיולוגים לבין התנהגות טבעית.
• מדידת רמת סרוטונין – לא ניתן למדוד סרוטונין באופן ישיר מחיה בעוד חיה. הנ"ט עובר reuptake לתא הפרה-סינפטי, שם האנזים מונואמינואוקסידז שמפרק אותו. אחד מתוצרי הפירוק הוא 5HIAA שמסולק אל הCSF. כך שהיא פרופורציונלית לרמת הסרוטונין במוח.

ממצאים: תוצאות מאוד משמעותית, ככל שלפרט הייתה רמה גבוהה ויתר של סרוטונין, סיכויי ההירדות שלו היו גבוהים ויתר, והנטייה שלו להיכנס לקרבות, בעיקר כאלה שהסיכוי בהן לנצח קלוש, היא נמוכה.

מסקנות:

• סרוטונין מקנה מעמד גבוה שהולך יחד עם פחות תוקפנות רגשית
• הפרט השולט הוא פר שביס את מעמדו, לא מבסס יותר את מעמדו על אחרים. כשאחרים מנסים לאתגר אותו והוא מגיב, אבל הוא היותר רגוע בסביבתו.
• הזכרים הנחותים ויתר מנסים באופן קבוע לאתגר את מי שמעליהם בהיררכיה, נכנסים לקרבות, מציקים לאחרים, להם נטייה יותר למות לאורך השנים בהם עקבו אחריהם החוקרים.
• המסקנה העיקרית היא שככל רמת הסרוטונין גבוהה יותר – הייתה פחות נטייה לתוקפנות לא סבירה, אימפולסיבית וכניסה למאבקים חסרי סיכוי, אלא יותר התנהגות שקולה, אחראית, בוגרת, נטייה גבוהה יותר להישרדות.

---

מחקר בבני אדם

אופן: אספו חיילים, לקחו מהם דגימת CSF ובדקו בתיקים האישיים שלהם לאורך ההיסטוריה שלהם בצבא כמה הם היו מעורבים באירועים תוקפניים, אימפולסיביים, נטו להסתבך במהלך השירות הצבאי וכדומה.
ממצאים: ניתן לראות יחס ברור בין ציון האגרסיביות שנבנה על סמך התיק האישי לבין רמת הסרוטונין (לפי תוצר פירוקו בCSF), ככל שרמת הסרוטונין גבוהה יותר כך הם פחות אגרסיביים, ולהפך.
מסקנה: גם בבני אדם, סרוטונין יכול לעכב תוקפנות רגשית.

מחקרי השפעות מארגנות

• ניתן לבצע  מניפולציות על בלוטות המין – למשל הסרת האשכים מעכבר, חשיפה של נקבה לטסטוסטרון ברחם או מיד אחרי  הלידה.
• השבוע הראשון אחרי הלידה  של עכברים  וחולדות מקביל  לטרימסטר האחרון של התפתחות המוח בעובר אנושי, לכן נוכל אם נסיר  אשכים בשלב זה נמנע את יצירת והפרשת הטסטוסטרון.
• בבגרות אם נשים אותו עם נקבה, הוא לא יבצע התנהגות מינית זכרית כלל, גם לא אם יוזרק לו טסטוסטרון.
• מצד שני אם בשבוע הראשון לאחר הלידה נסרס אך נזריק  טסטוסטרון, ובבגרות נזריק טסטוסטרון הוא יראה התנהגות רבייה.

מסקנה: קיים חלון הזדמנויות של כשבוע אחרי ההמלטה, במהלכו חשיפה לטסטוסטרון תאפשר את ההתארגנות וההתפתחות של אותם מעגלים עצביים מוחיים שמוציאים לפועל בבגרות התנהגות מינית זכרית כשרמת הטסטוסטרון עולה.

---

טסטוסטרון ותוקפנות

• בדומה לניסוי קודם – נסרס ולד של עכבר מיד עם לידתו
• בבגרותו מכניסים לכלוב עם עכבר זכר אחר

ממצאים:

• העכבר לא יתקוף וגם לא יידע להתגונן. נראה שלקחנו לו את ההזדמנות של ההשפעות המארגנות של טסטוסטרון על המוח ולא התפתחו אצלו המעגלים העצביים המתאימים כדי להוציא לפועל תוקפנות בבגרות
• מצד שני אם בשבוע הראשון לאחר הלידה נסרס אך נזריק  טסטוסטרון, ובבגרות נזריק טסטוסטרון ההתנהגות התוקפנית תשתפר.

מסקנה:

• לטסטוסטרון יש השפעות מארגנות מקדמות תוקפנות.
• חשיפה לטסטוסטרון ממש בתחילת החיים בעכברים או אולי גם בטרימסטר האחרון לאדם, מאפשרת התפתחות מעגלים עצביים המוציאים לפועל בבגרות ההתנהגות תוקפנית כתלות בטסטוסטרון.

---

טסטוסטרון בנקבות עכבר

• אם נסיר לנקבה את השחלות מיד עם ההמלטה, ונזריק טסטוסטרון
• בבגרות אם נזריק טסטוסטרון, ונכניס לכלוב עם נקבה אחרת – היא תנסה לעלות עליה ולהזדווג איתה.

מסקנה: חשיפה לטסטוסטרון בשבוע הראשון לאחר ההמלטה, גורמת להתפתחות מעגלים עצביים המקדמים התנהגות מינית זכרית.

---

השפעות מארגנות בנקבה

• ברחם של עכברה, העברים גדלים בשורה/טור
• יש לה שני רחמים – אחד בכל צד.
• עובריות – עכברה שגדלה בקצה הרחם ולידה אין אף זכר , מכונה 0M , העוברית האמצעית משמאל מכונה 1M כי היא נמצאת ברחם ליד זכר אחד. העוברית מימין במרכז מכונה 2M שכן לידה שני זכרים.
• מאשכי הזכרים מופרש טסטוסטרון כבר ברחם, ויכול לעבור אל שק ההיריון של הנקבה.
• נקבת 2M נחשפת במהלך ההיריון ליותר טסטוסטרון מאשר 1M
• אם ניילד עכברה וניקח דגימת דם מהנקבות, בהמלטה – לנקבת 2M תהיה רמת טסטוסטרון גבוהה יותר מאשר ל1M ול0M- הכי נמוכה.
• באותו היחס מושפעת גם רמת התוקפנות עקב רמות טסטוסטרון

מסקנה: אצל הנקבות יש השפעה מארגנת של טסטוסטרון, ככל שנחפשה ליותר טסטוסטרון בתקופה העוברית, התארגנו אצלה יותר המעגלים המוחיים שקשורים בתוקפנות, לכן בבגרות היא מוציאה לפועל יותר התנהגות תוקפנית.

---

תאומות לתאומים

• מחקרים מראים שתאומות לתאום חשופות גם כן לטסטוסטרון שמופרש מהאשכים בזמן העוברות
• בהתאם גם יותר תוקפניות מתאומות לתאומות.
• הסבר חלופי: לא ניתן לעקוב באופן כה מדויק כמו אצל עכברים על מידת החשיפה לטסטוסטרון, לכן ייתכן שלמדה מהסביבה שהיא צריכה להיות יותר תוקפנית כדי להשיג משהו, או שהוא יותר אסרטיבי ותוקפן, משוב שקיבלה מהסביבה וכדומה.
• למרות ההסבר החלופי, לא סביר שבאדם אין כל להשפעות מארגנות וסביר להניח שלפחות חלקית העובדה שתאומות לתאום יותר תוקפניות קשורה בהשפעות המארגנות של טסטוסטרון.

---

הגדלה מולדת של האדרנל

• נשים שנולדות עם הפרעת הגדלה מולדת של האדרנל, בלוטת יותרת הכליה, בלוטה הורמונלית שמפרישה בעיקר קורטיזול, אך גם טסטוסטרון אצל זכרים ונקבות.
• כמות הטסטוסטרון המופרש ממנה פחות משמעותי, אינה מספיק משמעותית כדי להוביל להתנהגות מינית זכרית אצל נקבות.
• בגיל ההתבגרות רק ברמה יחסית גבוהה כדי לקדם גדילת שיער ערווה.
• אצל נשים עם ההפרעה בבלוטה שנחשפו לרמות גבוהות של טסטוסטרון ברחם, כי הבלוטה מלידה מוגדלת, יראו שכיחות גבוהה יותר של התנהגות תוקפנית ואלימה.
• נראה גם שכיחות גבוהה יתר של טרנסים, הומוסקסואליות וכדומה.
• יש עדות להשפעה נרחבת להשפעות מארגנות של טסטוסטרון על התפתחות מעגלים עצביים במוח שקשורים בהתנהגות מינית, זהות מגדרית ותוקפנות.

---

מחקרי השפעות מפעילות

זכרי עכברים

• ניתן לקחת זכר בוגר ולסרס אותו בבגרות, בתקופתו הצעירה הפוסט לידתי פיתח את המעגלים העצביים שקשורים בתוקפנות בזכות ההשפעות המארגנות. אנו מונעים את הטסטוסטרון בבגרות על ידי הסרת האשכים כעת.
• עכבר בעל אשכים תקינים – יש טווח התנהגות תוקפנית שיכולה להופיע
• עכבר מסורס – ההתנהגות כמעט לחלוטין נעלמת, אם בהמשך נזריק טסטוסטרון ההתנהגות התוקפנית חוזרת

מסקנה: טסטוסטרון כן מקדם תוקפנות. לפחות בעכברים נראה שככל שנחשף ליותר טסטוסטררון יתנהג בצורה תוקפנית יותר.
נקבות עכברים

• הסרת שחלות לנקבה בוגרת
• מראש נקבות פחות תוקפניות מזכרים בעולם החי, לכן נראה פחות השפעות מקדמות תוקפנות עבור הורמוני מין נקביים.
• בהזרקת אסטרוגן או פרוגסטרון לנקבה המעוקרת עדין לא נראה השפעה על תוקפנות
• בהזרקת טסטוסטרון – נראה הגברת התנהגות תוקפנית אצל הנקבה

מסקנה: גם בנקבות יש השפעות מקדמות תוקפנות של טסטוסטרון

---

צריכת הורמונים אנבוליים אצל בני אדם

• ספורטאים לעיתים נעזרים בהורמונים אנבוליים, שאמורים לנפח את השרירים, סרוטונין אחד מהם.
• ההורמונים הללו מפעילים רצפטורים אנדרוגנים, לכן יש להם השפעות דומות לטסטוסטרון.
• מחקרים טוענים שאותם ספורטאים הצורכים את ההורמונים מראים התנהגות יותר תוקפנית.
• הסבר חלופי: ניתן לטעון שמי שמלכתחילה לצרוך הורמונים באופן לא חוקי, כבר בעל יותר מעגליים עצביים במוח המקדמים תוקפנות.
• קיימים מחקרים אחרים שלא הצליחו לשחזר ממצא זה

השפעת התנהגות על טסטוסטרון

• ההתנהגות בתורה יכולה להשפיע על רמת הטסטוסטרון
• לקחו שני אוהדים של שתי נבחרות שסיימו הרגע משחק ספורט
• דוגמים את רמת הטסטוסטרון שלהם על ידי דגימת רוק פשוטה
• נמצא שבממוצע רמת הטסטוסטרון אצל אוהדי הקבוצה המנצחת גבוהה יותר לעומת אוהדי הקבוצה המפסידה.

---

טיפול הורמונלי

• בדר"כ לא נשתמש בהורמוני מין כטיפול שלא לצורך
• האוכלוסייה שכן מקבלת טיפול הורמונלי המנוגד להורמונים הטבעיים שיש אצלה – מי שעובר הליך של התאמה מגדרית
  • טרסנג'נדרים – נשים שהופכות לגברים – טיפול בטסטוסטרון
  • טרנסג'נדריות – גברים שהופכים לנשים – טיפול בחומרים מעכבי טסטוסטרון, ובנוסף באסטרוגן ופרוגסטרון
• אם לאחד ממהורמונים יש השפעה מקדמת תוקפנות, היינו מצפים לראות שינוי בתוקפנות.
• מחקרים טוענים שלא משפיע על תוקפנות – מחקר על ציר של 3 שנים עקב אחר אנשים ששינו מין לשני הכיוונים, ולא נראתה מגמה של עלייה בתוקפנות אצל טרנסג'נדרים ולהפך

מסקנה: ההשפעה בבני אדם אינה חד משמעית ופשוטה כמו שנראה אצל בעלי חיים

---

הורמוני מין נקביים

• יש תוקפנות מסוימת שתלויה בעיקר בירידת הורמוני המין הנקביים
• יש שני שלבים לאורך המחזור החודשי בהן יש צניחה ברמת האסטרוגן – לקראת הווסת ולקראת הביוץ
• במחקרים אצל אסירות ניתן לראות עליה בהתנהגות תוקפנית בזמנים אלו.
• נשים עם דיכאון מראות יותר נטייה לפגיעה עצמית בתקופות אלו.

כיום אנו יודעים שיש קשר בין רמת החומרים - טסטסטרון וסרוטנין, לבין פעילות אזורים מוחיים – אמיגדלה והקורטקס הקדם מצחי, לבין התנהגות של תוקפנות

---

מחקר - סרוטונין ותוקפנות

• לקחו דגימת רוק מגברים
• מדדו את רמת הטסטוסטרון
• הכניסו אותם לתוך fMRI שם הציגו גירויים שונים ובדקו את התגובה לגירוויים מכעיסים או מפחידים
• ממצאים: ככל שרמת הטסטוסטרון גבוהה יותר –
• האמיגדלה יותר תגובתית והפעילות בה גבוהה יותר, יש בינהם יחס ישר.
• יחס הפוך בין מידת הטסטוסטרון לבין מידת הפעילות של הOFC (orbitofrontal cortex, ליד הvmPFCx) הקשור בהכחדת פחד, כאן בהקשר של ריסון תוקפנות.

---

מעגל התוקפנות - קבלת מידע, שקלול, החלטה ופעולה

אגירת מידע

• הקורטקס הקדם מצחי, בעיקר האזור הונטרלי שלו, מקבל מידע מכל האזורים במוח ובכללם האמיגדלה כשאנו נמצאים בסיטואציה רגשית.

למשל אם כרגע מישהו מלמטה בבניין צועק ושני שכנים מתווכחים, מה שמפריע להמשך הלמידה או אף מפחיד כי הסיטואציה מסלימה, האמיגדלה מזהה את הסכנה ומאותת לקורטקס הקדם מצחי לאזור הרלוונטי בהתאם לרגש.

שקלול המידע

• הקורטקס הקדם מצחי צריך ביחס לכלל המידע שהתקבל להחליט מה הוא עושה בתגובה.
• הבחירה תלויה בגורמים רבים כגון ההורמונים כרגע בגוף, רמת הנ"ט המוח, ניסיון קודם.

למשל אם אנו מכירים את האנשים שמתווכחים, שהם מסוכנים ומפחידים מניסיון עבר, עדיף להסתגר בבית. אם לא מפחדים מהם והם לא מסוכנים, ייתכן שנחליט לפתוח חלון לצעוק להם.

קבלת החלטה והוצאה לפועל

• הקורטקס הקדם מצחי יכול לבחור עד כמה הוא רוצה לרסן את התגובה, על ידי קשרים מוציאים עם החלק האנטריורי של הקורטקס הלימבי שעוטף את כפיס המוח, המעכב את האמיגדלה בדר"כ.
• טסטוסטרון - אצל מי שרמת הטסטוסטרון גבוהה במיוחד, נקבל עיכוב של הvmPFCx וכתוצאה מכך מוסר העיכוב מהאמיגדלה, כך שהיא עובדת יותר.
• סרוטונין - מפעיל את הvmPFCx, לכן ככל שרמתו גבוהה יותר מסייע לריסון התוקפנות.

למשל אם שני השכנים מכעיסים, והקורטקס הקדם מצחי מבין שאם נצטרף לסיטואציה נסכן את עצמינו, יכול דרך הACC להורות לאמיגדלה לא להוציא לפועל תגובה רגשית משמעותית. לחלופין יכול להעביר לאמיגדלה לא לרסן את התגובה וכן להגיב משמעותית.

• בעיקר האזור הונטרלי
• קשור בעיכוב האמיגדלה, לכן בריסון תוקפנות ובעיקר בריסון התנהגות אימפולסיבית
• מעין בקרה של התנהגות גבוהה
• לוקח בחשבון היבטים רגשיים וגם היבטים יותר קוגנטיביים

---

אצל מי קיים?

• בכל המינים הגבוהים
• למשל עכברים, חולדות, כלבים, חתולים, שימפנזים, בני אדם, פילים וכו'
• אצל בני אדם תופס באופן יחסי לכלל המוח את נפח המוח הגדול ביותר

---

אזורים ונטרליים
קשורים יותר בתפקודים רגשיים, למשל:

• שליטה בדחפים
• הכחדה של התניות פחד
• התאמת התנהגות להקשר חברתי תרבותי

vlPFC - Ventrolateral prefrontal cortex

• נמצא ונטרלית בקורטקס הקדם מצחי
• תפקיד קריטי בויסות התנהגות רגשית, בדגש על ריסון אימפולסיביות.
• אזור מוחי גבוה שתפקידו לרסן אזורים נמוכים יותר המוציאים לפועל התנהגות בצורה אוטומטית.

vmPFC - Ventromedial prefrontal cortex

• נמצא הכי ונטרלית בקורטקס הקדם מצחי
• אחראי על החיבור בין השיקולים התועלתיים לרגשיים, ליצירת פלט אחיד ומשוקלל.

OFC - Orbitofrontal cortex

• נמצא ונטרלית בקורטקס הקדם מצחי

ACC - Anterior cingulate cortex

• נמצא בחלק הונטרלי אך דורסלי לשאר האזורים
• מעורב משמעותית בתקשורת קוגנטיבית רגשית

---

אזורים דורסליים
קשורים יותר בתפקוד קוגנטיבי מורכב, למשל:

• חשיבה רציונלית
• הסקת מסקנות
• חלוקה לקטגוריות
• תפיסת זמן
• רציונליזציה

dmPFC

• ההמשך הדורסלי של ה vmPFC

dlPFC

• ההמשך הדורסלי של ה OFC

---

חלקם מגיעים מאירועים מצערים לאורך ההיסטוריה של פגיעה באזור

---

מחקר – פיניאס גייג'

• פיניאס גייג' מהאנשים הראשונים שתרמו להבנת הקורטקס הקדם מצחי
• עבד בחברה שבנתה מסילות רכבת, תפקידו היה להכניס דינמיט בעזרת מוט ברזל לעומקו של הר כשרצו לפתוח פתח למסילה בתוך ההר, להזהיר את כולם שלא יפגעו.
• צעיר בשנות ה20 לחייו, נעים הליכות, משתף פעולה מעולה ויחסי אנוש טובים.
• התאונה:
  • כשלקח את מוט הברזל כדי לדחוף פנימה את הדינמיט, הפיצוץ קרה ללא התרעה באמצע עבודתו
  • המוט חמק מידו לתוך העין והלחי של פיניאס ויצא לגמרי מצידו השני של ראשו, לא נשאר בפנים.
  • תחילה איבד את ההכרה, כהתעורר חבריו שלחו אותו הביתה לבדיקת רופא.
  • הרופא תפר את פצעיו, ועינו שכן איבד אותה בתאונה, קיבל גם טיפול לכאבים וזיהום, ושלחו אותו לנוח הביתה עד שירגיש שיחזור לתפקד
• פיניאס אכן חזר לעבודה, הכל נראה ללא שינוי – יכולות מוטוריות, שפתיות, אינטיליגנציה, אך העובדים חבריו לעבודה, אמרו שהוא לא אותו גייג' – אימפולסיבי, קפריזי, נכנס מאוד מהר לקונפליקטים, לא שומר על רציפות בחיים האישיים, עזב את משפחתו ויצא למסע בארה"ב, השקיע כספיו באופן לא מבוקר, ירד מנכסיו וחזר לביתו.
• סבל לאחר הפגיעה גם מהתקפים אפילפטיים, עד בגיל צעיר יחסית סבל מהתקף אפילפטי חמור ונפטר.
• הרופא שכנע את פיניאס לפני מותו לתרום את מוחו למדע, כך יכלו לחקור את מוחו לאחר מותו.
• ממצאים:
  • הפגיעה המרכזית הייתה באזורים – OFC, vmPFC, dmPFC
  • הליקויים היו בעיקר ביכולות החברתיות, ריסון דחפים, התאמה להקשר חברתי תרבותי

---

1935 - כנס הנוירולוגים

מחקר 1

• החוקר מספר שעוקב אחרי אדם שנפגע בvmPFC
• הפגיעה לא פגעה ביכולות לתפקודים קוגנטיבים גבוהים אך כן מראה שינוי במצבים רגשיים קשים שחווה לפני הפגיעה
• נראה שהפגיעה ריסנה את המצוקה הרגשית שהאדם היה נתון בה טרם הפגיעה

מחקר 2

• מחקר בשימפנזות שעסק במקור בנושא למידה וזיכרון, בחיפוש אחר אזור האחראי על שמירת זכרונות
• לימדו שימפנזות מטלות למידה
• הרסו לכל שימפזה אזור אחר במוח ובדקו איך השפיע על היכולת לשמור זיכרון לאורך זמן
• אחת מהשימפנזות הייתה מאוד סוערת ולא שיתפה פעולה, היא במקרה שובצה למחקר בו הרסו את הvmPFC
• לאחר הרס האזור, גילו שהשימפנזה נרגעה

---

1936 - טיפול Leucotomy

• בקהל של כנס הנוירולוגים ישב פסיכיאטר, שחיבר את הסיפורים יחד, בהנחה שאין לו איך לעזור למטופלים אצלו במחלקה עם היסטריה, אימפוליסיביות, חוסר יציבות רגשית, ניתוק מהמציאות וכדומה. סבר שיוכל לסייע להם על ידי הרס הvmPFC
• חשב לבצע זאת עם קדיחת חורים בגולגלת, אליהם יכניסו אלכוהול כדי להרוס את הנוירונים.
• ביצע את המחקרים הראשונים שאכן עבדו כפי ששיער
• ב1936 פרסם את השיטה וב1949 זכה בפרס נובל לרפואה
• תופעות לוואי: פגיעה בכלי דם עקב הקידוח בגולגולת

---

1946 - טיפול Transorbital lobotomy

• בהשראת התגלית של הפסיכיאטר אנטוניו, הנוירולוג וולטר פרימן, הניח שאין צורך בחורים ואלכוהול שכן יש חורים של ארובות העיניים המובילות לאזור הקורטקס הקדם מצחי.
• ניתן להגיע לאזור על ידי הזזה מעט של העין ובמקום אלכוהול אפשר לנתק את האקסונים שמחברים בין האזור הרצוי בקורטקס הקדם מצחי לשאר המוח.
• השתמש ביתד לביקוע קרח, תחילה התאמן על גופות, איתה חתך את האקסונים.
• תהליך מאוד מהיר.
• אסף מטופלים שאין להם אלטרנטיבות לטיפול אחר, וביצע בעודם ערים ובהכרה.
• נראה על פניו שעבר בהצלחה, לא תוקפים את צוותי המרפאה, לא צועקים, בוכים ומתפרעים.
• הטיפול הופך לנפוץ מאוד.
• לדברי פרימן, צפה שהטיפול יהיה נפוץ יותר מטיפול שיניים.
• ככל שעבד הזמן, התגלו תופעות לוואי: פגיעה בגלגל העין, עצבי הראייה, דימומים, ליקויים ביכולות לנטר ולכוון התנהגות רגשית תקינה, חלק הפכו לילדותיים מאוד, התקשו לטפל בעצמם, אף נהיו אימפולסיביים יותר.
• בסופו של דבר הבינו שאמנם הרס האזור יכול לרסן אימפולסיביות אך מנגד עלול גם להגבירה, ולהרוס את מנעד הרגשות התקינים, למנוע ריסון דחפים וכדומה.
• עד אמצע שנות ה80 הוצאה מהחוק.

הקדמה

• מחקרים וטיפולים קודמים שנעשו, נתנו רקע לתפקיד הקורטקס הקדם מצחי
• המחקרים החדשים החל משנות ה80 ניסו לדייק את תפקידו של הPFC ולבדוק איך תת אזורים שונים שלו שולטים באלמנטים שונים של התפקוד החברתי הגבוה – יכולת ריסון, לתפוס היבטים מוסריים, להתאים את ההתנהגות לקודים החברתיים וכדומה.

---

בתהליכי קבלת החלטות נוכל לזהות 2 שיקולים מרכזיים שמנחים את האדם:

• שיקול תועלתי – הקר והמחושב, הרצון בתוצאת ההחלטה למקסם רווח ולצמצם/למזער נזקים.
• שיקול רגשי - לא תמיד מיקסום הרווח יוביל להרגשה הכי טובה, לכן מתווסף לשיקולים.

---

מחקרים – שיפוט מוסרי ו-vmPFC

• ניסיון למצוא את הקשר בין תפקוד הvlPFC ו-vmPFC לבין יכולת שיפוט והערכה מוסריים, והתאמת התנהגות לכך.
• השתמשו בfMRI להערכת תפקוד מוחי
• שיפוט מוסרי מורכב להעריך – תלוי זמן, חברה, נדרש משוב האדם ולא תמיד התשובה אמיתית ומשקפת שכן עוברת הטיות קוגנטיבית רבות.
• מדידת שיפוט מוסרי – בדר"כ כשנבקש מאנשים לעשות הערכה מוסרית, נבקש מהם לקבל החלטה, על ידי תיאור סיטואציה עם דילמה מוסרית ונבקש לספר מה הם היו עושים/מה לדעתם אחר היה עושה
• למשל אם אנחנו נכנסים לחנות, שיקול תועלתי יכוון לגנוב מהחנות כדי למקסם רווח – לא לבזבז כסף וכן לקבל טובין, אך ברמה הרגשית ברור לנו שזה לא מוסרי, קודים חברתיים מתייחסים לגניבה כהתנהגות לא רצויה ואף נענש על כך. השקלול יחד מוביל לקבל החלטה מוסרית, וגורם לבצע סקר שוק או חיפוש פתרונות חלופיים אופטימליים.

---

The footbridge dilemma
הציבו נחקרים בפני קבלת החלטה מוסרית

סיטואציה 1 - הזזת ידית

• סיטואציה 1 – את/ה עומד/ת ליד ידית שיכולה לשלוט במסילת ברזל, רכבת דוהרת על המסילה, כשיש בצד אחד יש 5 עובדים שעובדים על המסילה וברור שאם היא תמשיך לאותו הכיוון אז אותם 5 אנשים ימותו. במסילה החלופית רק אדם 1 שמתקן, והידית מאפשרת להסית את הרכבת לכיוונו במקום ה5.
• שאלה 1 – הנבדק גורם בלתי פעיל - מה עדיף, שייפגע 1 או 5? כמעט כולם משיבים שייפגע 1.
• ההחלטה הופכת לקשה יותר ככל שרמת האקטיביות של האדם עולה
• היבטים שמשפיעים על ההחלטה:
  • האם הנבדק מסתכל על האנשים או לא ? כשלא מסתכלים יותר קל לקבל החלטה נכונה יותר מבחינת השיקול התועלתי.
  • האם הנבדק מזיז ידית שמסיט את הרכבת אל הצד השני ? אנשים מתחילים להתלבט יותר כי קשה לקבל החלטה שבעצמך דנת אדם למוות, אפילו יחיד על פני רבים. רובם עדין אומרים שהיו מזיזים.

סיטואציה 2 – דחיפת אדם שמן

• רכבת דוהרת לעבר אנשים, אם היא תמשיך במסילה היא בהכרח תפגע ב5 אנשים.
• הנבדק עומד על גשר מעל מסילת הרכבת, ואיתו אדם שמן במיוחד, אם הנבדק יקפוץ על המסילה לא יוכל לעצור את הרכבת כי המשקל לא מספיק, אבל ייתכן שהאדם השמן יוכל לעצור את הרכבת בגופו ויקריב את חייו.
• השאלה – האם לדחוף את האדם השמן למסילה?
• ממצאים: רוב מוחלט שמחליטים לא לדחוף את האדם השמן לפסי הרכבת. גם מהסיבה שמרגיש לא מוסרי להקריב אדם שמן, התפעול הרבה יותר משמעותי – לדחוף אדם מגשר אל מותו באופן אקטיבי. השיקול התועלתי זהה, השיקול הרגשי הרבה יותר קשה.

מסקנות

• משהו ביכולת שלנו להעריך את איך אנחנו נרגיש בעתיד עם ההחלטה שקיבלנו יכול להשפיע על ההחלטה גם אם התוצאה המספרית זהה.
• קשה יותר לקבל החלטה אקטיבית שלא מתיישבת עם הנורמות המוסריות בחברה שלנו.
• השיקול הרגשי עלול לגבור על השיקול התועלתי
• בסופו של דבר נותנים משקל באופן לא מודע לכל אפשרות, ומיוצר פלט יחיד של ההתנהגות, המוח מבצע זאת בעצמו.

---

מחקר – אזורי המוח בשיפוט מוסרי

• הציגו לנבדקים דילמות מוסריות
• ביקשו מהנבדקים לענות ולתאר מה לדעתם הדבר הנכון לעשות
• שאלו על כל דילמה מוסרית שאלה שונה:
  • שיקול תועלתי – איזו החלטה תוביל לתוצאה רצויה יותר?
  • שיקול רגשי – איזו החלטה תגרום לך להרגיש רע יותר?
  • אינטגרציה – איזו החלטה נכונה יותר מבחינה מוסרית?
• למשל –
  • הסיטואציה: אתם גרים בעיר קטנה, מכירים היטב את תושביה, כרגע העיר נמצאת תחת מתקפה של צבא זר. כל התושבים התקבצו בחדר אחר. האויב מקיף את אותו חדר ולא יודע שאתם בפנים ואתם צריכים לשמור על שקט. חלק מהציבור הם גם ילדים שמתחילים לבכות. אם הם יבכו – סיכוי שימצאו את כולכם וכולם יהרגו. אם תקריבו את הילדים בעצמכם – סיכוי שתצליחו להציל את כל השאר.
  • הממצאים:
    • שיקול תועלתי – לדילמה זו הרוב השיבו שהעדיפו להציל את כל תושבי העיר על חשבון הילדים
    • שיקול רגשי – כולם השיבו שירגישו רע יותר להקריב במו ידיהם את הילדים. מעדיפים לא לקבל את ההחלטה על גורלם, יותר קל כשאחר מקבל החלטה כזו, למשל האויב.
    • אינטגרציה – שונות רבה בין התשובות.
• שמו את הנבדקים בfMRI ובדקו פעילות מוחית בכל אחד מהסיטואציות והשאלות.
• התוצאות:
  • שיקול תועלתי – פעילות יותר של אזורי הPFC הדורסליים, כשמדובר בחישובים רציונליים, מתמטיים וקרים.
  • שיקול רגשי – פעילות חזקה באמיגדלה, כשהדילמה עוררה בהם חוסר נוחות, הראו התרגשות.
  • אינטגרציה – פעילות חזקה של הvmPFC, עדות לכך שהאזור אחראי על החיבור בין השיקולים התועלתיים לרגשיים, ליצירת פלט אחיד ומשוקלל.

• חלק מהמאובחנים יכולים להראות גם מאפיינים של התנהגות פסיכופתית
• התנהגות פסיכופתית מאובחנת על ידי שאלון נפרד שאינו חלק מהDSM

---

קריטריונים DSM5

1. שינויים בתפקוד האישיות
   • ליקוי בתפקוד העצמי – אגוצנטריות, הכוונה עצמית
   • ליקוי בתפקוד בין אישי – חוסר אמפתיה, קושי ביצירת אינטימיות
2. תכונות אישיות פתולוגיות
   • אנטגוניזם המאופיין ב – מניפולטיביות, רמאות, אדישות ועוינות.
   • התנהגות חסרת עכבות – חוסר  אחריות, אימפולסיביות ולקיחת סיכונים.
3. יציבות – הליקויים התפקודיים יציבים לאורך הזמן, ומופיעים מעבר להקשרים ולסיטואציות שונות.
4. אבחנה מבדלת – 
   • הליקויים אינם נובעים משלב התפתחותי בו מצוי הפרט, או מהקשר חברתי
   • ההתנהגות אינה נובעת מהשפעת סם או חומר.
5. גיל – 18 לפחות

---

מחקרים
אנטומיים

• הציעו שיש ליקוי אנטומי בו הvmPFC של המאובחנים הוא קטן יותר.
• אכן הראו שנפחו מצומצם ב10% לפחות.

תפקודיים

• יש לא מעט מחקרים שמראים שהvmPFC של פסיכופתים עובד פחות משמעותית.
• אופן: אנשים בתוך fMRI מתבקשים להתמודד עם כל מיני מטלות קוגניטיביות ומוסריות.
• ממצאים:
  • בריאים – פעילות גבוהה בvmPFC, OFC, vlPFC
  • פסיכופתים – כל האזורים שעובדים אצל הבריאים, עובדים אצלם משמעותית פחות. אין פעילות יתר של האמיגדלה
• מסקנות:
  • אצל פסיכופתים יש פחות אקסונים המחברים בין האמיגדלה לבין הקורטקס הקדם מצחי ופחות קישוריות עצבית ביניהם.
  • המצב הפתולוגי לא מלווה במצב רגשי סוער, מבטאים את הקשיים דווקא מתוך מקום קר מזג ומחושב
  • האימפולסיביות נחשבת התנהגות לא מתוכננת ואינה ממקור של ריגושי

גנטיים

• ידוע על גנים המעלים את הסיכוי להפרעה
• קשורים בתפקוד סרוטונרגי

סביבתיים
לסביבה תפקיד משמעותי גם כן

הפרופ' ג'יימס פאלון –

• נוירולוג בתחום חקר המוח
• אופן המחקר:
  • ביקש לבדוק פסיכופתים בfMRI
  • לקח נתונים על התפקוד המוחי שלהם
  • השווה לקבוצת ביקורת – עובדי המעבדה, משפחה, חברים ואפילו הוא עצמו
• ממצאים: המוח של הפרופ' בעצמו למרות ששויך לקבוצת הביקורת הבריאה, הראה ממצאים כמוח פתולוגי, בבדיקת עברו והתנהגותו היומיומית הבחין שהוא אכן נוטה לציורים אפלים ובעברו המשפחתי יש מקרים של רוצחים סדרתיים. בבדיקה גנטית התגלה שנושא את הגן הפתולוגי. אך הוא אינו מראה התנהגות אנטי חברתית או פסיכוטית בפועל.
• מסקנה: למרות הנטייה הגנטית, הסביבה משפיעה גם כן על הגנוטיפ, לא מספיק גן פתולוגי כדי להראות פתולוגיה התנהגותית בפועל.

אם אדם ביצע פשע אלים, ונבצע  הערכה/מדידה בfMRI ונגדלה שהPFC עובד פחות, נשאלות השאלות:

• האם אדם כזה אחראי למעשיו? 
• האם היה מסוגל לשלוט על מעשיו ולהגיב אחרת? 
• האם נושא באחריות פלילית? 
• האם הרחקה שלו לבית סוהר תעזור לו להבין את משקל מעשיו? 
• האם ניתן לשקם אותו ולהפעיל את הPFC? 
• האם הפעלה מכוונת של הPFC תוביל לשינוי הרצוי בהתנהגות?

---

מחקר – אסירים

• אופן:
  • עבדו עם אנשים בבית סוהר שביצעו פשע אלים ומאובחנים בהפרעת אישיות אנטי חברתית
  • טיפלו באנשים כמה שבועות באגוניסטים לסרוטונין SSRIs -  בPFC כמות גבוהה של רצפטורים לסרוטונין והנ"ט מפעיל את האזור.
  • ניקדו ציון תוקפנות אצל אותם אסירים
• ממצאים:
  • פעילות מוחית - לאחר מספר שבועות ניתן היה לזהות עלייה  בפעילות האזורים OFC ו-vmPFC
  • ציון תוקפנות – לאחר מספר  שבועות ציון התוקפנות ירד
• מסקנה: יש סיכוי לטיפול בהפרעה אנטי חברתית

• אנשים עם פגיעה חזותית שמקורה קורטיקלי, למשל קורטקס ראייה מלא או חלקי.
• הצגה של הבעה רגשית באזור עיוור – לא יידע מה ראה, אך ירגיש עיבוד רגשי בהתאם להבעה.
• קיים עיבוד רגשי חזותי גם ללא עיבוד חזותי קורטיקלי מודע

---

מחקר - המיאנופיה

אופן:

• הוכנסו אנשים עם המיאנופיה, שמחצית שדה ראייה רואה ומחצית עיוור, עקב פגיעה בקורטקס ראייה ראשוני רק באחת מההמיספרות.
• הוצגו להם הבעות פנים עם הבעות פנים שונות, לכל אחד משדות הראייה בנפרד.
• נמדדה התכווצות שרירי הפנים שפועלים בהבעות פנים.

ממצאים:

• בהצגת פרצוף שמח – בין אם הוצג לשדה הרואה או העיוור, התקבל כיווץ שריר קצה העין שלוקח חלק בחיוך, אך לא התקבל בהצגת פנים מפוחדות.
• בהצגת פרצוף כועס – בין אם הוצג לשדה הרואה או העיוור, התקבל כיווץ המצח שבין העיניים שלוקח חלק בהבעת כעס, לא התקבלה התכווצות שרירי העיניים.

מסקנות:

• אנשים יודעים לכווץ את השרירים הנכונים בהתאם למה שהם רואים גם אם הם לא יודעים את ההבעה הרגשית אליה נחשפים באופן מודע.
• קיים עיבוד רגשי לא מודע עבור גירויים חזותיים שלא מגיעים לעיבוד קורטיקלי

• האמיגדלה התפתחה מוקדם יותר מבחינה אבולוציונית וגם באדם בהתפתחותו העוברית
• מקבלת את המידע שלה מהמערכת המוקדמת יותר אבולוציונית – המערכת המגנוסלולרית.
• המערכת שמזהה תדרים רחבים יותר גדולים, גירויים שמאפשרים לשרוד כגון כתמים של אור וצל, תנועה כדומה.
• למשל לא חייבים לדעת מי בעל החיים שרודף אחרינו, אם יש כתם גדול שרודף אחרינו חשוב לדעת לברוח.
• המערכת הפרווסלולרית היא זו שמעבירה את המידע לFFA, כשאנו רוצים לזהות פרטים קטנים.
• כלומר אבולוציונית זיהינו קודם הבעות לפני שיכלנו לזהות פנים.
• הנושא עדין במחקר.

---

אז למה אנחנו לא יכולים להשתמש רק במגנוסלולרית?
בתקשורת הרגשית לא מספיק רק לדעת את הבעתו הרגשית של האדם העומד מולנו, נרצה ם לדעת אם ההבעה כלפינו או לאחר, עבור גירוי שהוא לידינו או אחר וכדומה, כיוון שתגובתנו תלויה בכך.

• חריץ בקורטקס בקיפול העליון של האונה הטמפורלית
• הנוירונים בו יודעים לזהות כיוון שאליו המבט מופנה

---

מחקר – תפקיד STS
אופן:

• נעשה בקופים
• הכניסו לSTS של הקוף אלקטרודה ומדו פעילות נוירון בודד
• הציגו לקופים גירויים של פנים עם כיווני מבט שונים

מסקנה: יש לנו בקורטקס החזות בקצה המסלול הונטרלי,  האסוציאטיבי, נוירונין שיודעים לזהות לאן מופנה המבט

המחקר של דושן

• אבי טיפול בנזעי חשמל – הראשון שחשב לחשמל אנשים ולמדוד את הפעילות החשמלית מהם כדי לנסות לקשור התנהגויות לפעילות עצבית
• לפי מדידת פעילות עצבית, מדד פעילות שרירים
• הפעיל ומדד פעילות בפרט בפנים, בניסיון לזהות האם יש שרירים שעובדים בצורה שונה בהבעות פנים שונות – למשל הבעת פנים טבעית ביחס למלאכותית.

ממצא
שריר קצוות העיניים – עובד כשאנחנו מחייכים חיוך אמיתי, הרבה פחות כשהחיוך מאולץ, שכן המאולץ בעיקרו מהשפתיים.

מסקנה 
השרירים שמבצעים את השרירים זהים, אך כנראה יש מעגלים עצביים שונים שפועלים בכל אחת מהסיטואציות

---

שיתוק פנים
ריגושי

• הפרעה נוירולוגית המתבטאת בקושי לייצר הבעת פנים אמתית, ללא  קושי ביצור הבעה מלאכותית.
• פגיעה באזורים פריאטליים והאינסולה

רצוני

• הפרעה נוירולוגית המתבטאת בקושי לייצר הבעת פנים מלאכותית, ללא קושי ביצירת הבעה אמתית.
• פגיעה באזורים מוטוריים ראשונים ששולטים בפנים או בעצב הפנים עצמו

הקושי במחקר

• הגישה לרגשות האמתיים מוגבלת – נתון לחלוטין לרצון הנבדק לשתף פעולה ולספר מה הוא מרגיש ולקוות שדיווח נכון ואמתי
• היכולת לחקור מעגלים עצביים באדם מוגבלת גם כן
• בעלי חיים לא יכולים לספר איך הם מרגישים

---

תאוריית ג'יימס-לאנגה
שני חוקרים שטענו, שכאשר אנו בסיטואציה ריגושית, מתרחש התהליך הבא:

• המוח קולט את הסיטואציה
• מפעיל את כל דפוסי התגובה הריגושית:
  • אמיגדלה > שרירים > התנהגות
  • מערכת עצבים אוטונומית > תגובה אוטונומית
  • מערכת הורמונלית > תגובה הורמונלית
• מתקבל משוב מהגוף על כלל התגובות
• המשוב יוצר תחושה סובייקטיבית של ריגוש

---

מחקר – פגיעה בעמוד השדרה

• רוב התאורייה מתבססת  על  פגיעות בעמוד השדרה
• ככל שהפגיעה גבוהה יותר בעמוד השדרה, נפגעות יכולות רבות יותר של האדם
• ככל שהפגיעה מעטה יותר > מתקבל יותר משוב סנסורי מהגוף > יותר מידע עבור התחושה הריגושית.
• לטענתם – הנחקרים מעידים שמאז  הפגיעה חווים פחות ריגוש כמו שמחה, פחד או עצבנות, ביחס לרמת הפגיעה.

---

מחקר – הבעות פנים
מחקר נוסף של ג'יימס ולאנגה

אופן: קיבלו הנבדקים רשימת משפטים שהיו אמורים לייצר תנועה כלשהיא כמו הרמת גבות, פסקו שפתיים וכדומה על מנת לדמות הבעת פנים של פחד
ממצאים:

• בהבעות שליליות – נראתה עלייה בדופק ובלחץ הדם
• בהבעות חיוביות – לא נראה שינוי פיזי, או שהיה מאוד מועט

מסקנה: הראה כי אם נביע הבעות פנים בצורה מלאכותית, תיצבע החוויה הריגושית בצבע התואם

---

מחקר – העט
אופן: 

• כשאנו מחזיקים עט בין השיניים זה בהכרח מותח שפתיים, עיניים ומזכיר הבעה שדומה לחיוך
• כשאנו מחזיקים עט בין השפתיים זה בהכרח יוצר כיווץ של המצח והבעת מעין כעס

ממצאים:

• בין השיניים – פירשו סיטואציות שהוצגו להם בצורה יותר חיובית
• בין השפתיים – פירשו סיטואציות שהוצגו להם בצורה יותר שלילית

---

חסרונות

• החוויה שלנו מרגישה הפוכה – תחושה שקודם קלטנו גירוי, עיבדנו וחשנו ריגוש מסוים, ובהתאם הגבנו. כלומר ההסבר להתנהגות הוא תיווך הרגש. התאוריה במקום מסוים לוקחת לנו את הרצון החופשי והאוטונומיה.
• קשה לאישוש – היכולת למדוד את תגובות הגוף ביחס לריגוש מוגבלת, אין מכשיר מתאים. ניתן בדרכים עקיפות.
• הסבר חלופי– הירידה בריגוש יכולה לנבוע גם ממנגנון הגנה והתאמה של האדם
• לא ניתן לחקור - לא ניתן לחקור בבעלי חיים ורזולוציית זמן באדם
• מנעד רגשות - רפרטואר התגובות הפיזיולוגיות שלנו לא מספיק רחב כדי לייצר את מנעד הרגשות הרחב.